מגיל מאוד צעיר הרגשתי שונה מחברות שלי בשיח על מיניות. הרגשתי שהרבה יותר קל לי לדבר על מיניות - על סיטואציות מיניות שחוויתי, על עונג עצמי, על המצב המיני שלי. הרגשתי שהפתיחות שלי בנושא מובילה לתגובות של שתיקה או מבוכה ומצאתי את עצמי הרבה פעמים נבוכה, בגלל שאין לי בעיה לדבר על מין. וזה גילוי בפני עצמו, שהבושה צמודה גם לאי היכולת לדבר על מין וגם ליכולת לדבר על מין.
עם חברים גברים היה לי הרבה יותר קל לדבר על מיניות כי הרגשתי שהם פחות נבוכים לדבר על זה מאשר חברותי הנשים, אבל מצד שני חששתי שהשיח על מיניות יגרום ביני לבינם למתח מיני בזמן שראיתי אותם כידידים.
שאלתי את עצמי למה אני שונה בשיח על מיניות מול חברות שלי, וקבלתי את התשובה בזכות לימודי החינוך למיניות בריאה. במהלך הלימודים התנסנו בדינמיקה קבוצתית שעודדה שיח פתוח בקבוצה ובמסגרת השיח שעלה בקבוצה והשאלות שנשאלו, אז הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לדבר על הנושא וגם להבין את עצמי תוך כדי. כך למשל שאלו אותנו - על זכרון הפעם הראשונה שלנו? ונזכרתי שהפעם הראשונה שלי נחקקה בי כטובה ונעימה. הפעם הראשונה שלי הייתה במסגרת הקשר הזוגי הראשון שלי האהבה הראשונה שלי, נזכרתי כמה הקשר הזה היה מיוחד עבורי, קשר ששם את הבסיס לסטנדרטים הזוגיים שהיו לי בהמשך. זה היה קשר מכבד עם המון אהבה והפעם הראשונה הייתה במרחב מכיל ומבין ונשארה כזכרון מתוק. כששמעתי במרחב הקבוצה את השיתופים האחרים בנוגע לפעם הראשונה של המשתתפות האחרות, הבנתי כמה זכיתי שהייתה לי התנסות ראשונית כל כך מעצימה וטובה, כי רוב השיתופים (אפילו כולם) שעלו תיארו קושי ואכזבה, בלבול וחוסר מוכנות מה שהניח עבורן יסודות רעועים למיניות בהמשך.
וגם דרך השיח הבנתי שרוב החברים שלי בזמן שגדלתי היו בנים ובגלל הפתיחות שלהם בנושא אני הרגשתי פתוחה גם כן, כך שזה השפיע על היכולת שלי לדבר בפתיחות על מין בהמשך.
בזכות השיח הבנתי את המקור למה שתפסתי כשונה שלי וזה הוריד ממני את תחושת הנבוכות, כי כבר לא הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, להפך הרגשתי מבורכת. בנוסף הבנתי, דרך השיח, את התחושות של האחר כשאני מדברת על מיניות - אני יכולה לדבר על מיניות, אבל לא יזיק לשאול את האחר.ת עד כמה נוח לו.ה.
