הטרדה מינית לא רק כלפי נשים.


הגברים בוכים בלילה, האמנם?

במסגרת העבודה שלי על בניית סדנה למניעת הטרדה מינית במקום עבודה, שאלתי את חברי הגברים בפייסבוק , האם הם חוו הטרדה מינית במקום העבודה? בהתאם להגדרתה בחוק, אף אחד לא הגיב לפוסט הזה,

אבל

ענו לי בהודעות פרטיות.

בהודעות אנונימיות,

גברים חשפו בפני שהם התבקשו על ידי הממונה עליהם לעסותה במשרד, לצאת איתה לדרינק מחוץ לשעות עבודה, נשאלו המון על חיי האהבה והמין שלהם, ולתת לה לגעת בהם נגיעות אינטימיות ללא רשותם ורצונם.

התחושות שהם תיארו זהות לחלוטין לתחושות החוסר כבוד שנשים שהוטרדו מתארות. אולם הם פחות הרגישו מאוימים פיזית כפי שנשים מדווחות. הם הרגישו שהם מנועים מלומר ו/או לעשות משהו בעניין, מפאת חוסר רצונם לפגוע בכבודה של הממונה ולשלם בכך מחיר של התנכלות ו/או פיטורים.

מעבר לסיפורים עצמם שידעתי שהם קיימים, הבנתי מהתגובות האנונימיות שגברים נמנעים מלספר ולשתף.

למה? למה לא מדברים על זה?

יכול להיות, שהסיבה נעוצה בתפיסות שגויות בחברה. החברה המצפה מגברים להגיב בקשיחות ולגלות עוצמה, ולכן מחסום הפחד והבושה, שקיים תמיד במקרה של מוטרדים/ות מינית, גבוה פי כמה במקרה של גברים.

הגברים בוכים בלילה שר אבנר גדסי, האמנם?

קיימת אצלנו תפיסה, כי ל"גבר" זה לא מפריע אם אישה נוגעת בו בצורה אינטימית ללא רשותו, לטעמי זו תפיסה מוטעית.

זה תמיד תהיה שאלה של קונטקס - איך? מתי? מי ? ואיפה? בדיוק כמו אצל נשים.

זה מלמד אותי שגם גברים הם קורבנות של שוביניזם וסקסיזם, הם הובנו חברתית למאצואיזם (לא כולם).

לכן אני מאמינה ששוויון מגדרי מתחיל בהבנה אחד של השני, קודם כל להבין, אחר כך לקבל, ומשם לרצות לשנות.

מה אתם/ן חושבות/ים? מדוע גברים כמעט ולא מתלוננים?