היתרון שיש להליך משמעתי לבירור הטרדה מינית בארגון הינו שהמטרידים/ות נוטים/ות יותר להתנצל על ההטרדה.
הגמישות של ההליך, אי החומרה של המעשים ואי כפיפותו להליכים משפטים פלילים (המתנהלים במסגרת חקירה משטרתית) או להליכים אזרחים (המתנהלים במסגרת בית המשפט) מאפשרים קרקע נוחה לפתרונות יצירתים כמו : גישור, יצירת שיח ומכאן התנצלות.
לרוב, עבור מתלוננים/ות ההכרה בדבר ההטרדה והפגיעה והתנצלות פותחים פתח להחלמה וריפוי ואפשרות להמשיך הלאה בתוך הארגון.
אולם, לרוב עולות שאלות כגון:
איך אדע שמדובר בהתנצלות כנה ואמיתית?איך אדע שהמטרידה/ה לא יעשה זאת שוב? אם קבלתי את ההתנצלות, האם נתתי לגיטימציה למעשה?
אלו שאלות טובות שאין עליהן תשובה חד משמעית, היות והתשובות מצויות בעיקר בראש של המטריד/ה.למעשה השאלה ההגיונית בהקשר זה הינה - האם המתלונן/ת מסוגל/ת לקבל את ההתנצלות ולסלוח כדי להמשיך הלאה, וכשזו השאלה אז לטעמי התשובה תהיה מאוד אינדיבידואלית וקשורה להמון היבטים.
כך למשל, אם ההתנצלות מופיעה מאוד מהר בהליך, לפני שהמתלוננ/ת התעמת/ה עם המטריד/ה והשמיע/ה את קול/ו/ה, עיבד/ה את אשר קרה, ההתנצלות תיתפס כסתימה חורים ו/או פלסתר יהיה קשה לקבל את ההתנצלות באותו רגע, היות והמתלוננ/ות לא סיפר/ה על הפגיעה ובכך, לרוב, לא תהיה הבנה של ההתנצלות - על מה התנצלת אם לא שמעת מדוע נפגעתי?
כדי לסלוח ולקבל את ההתנצלות יש לנהל שיח, להקשיב לשני הצדדים, לשמוע את הצד הנפגע בקשב רב ולשמוע את הצד המתנצל ולנסות להבין בשיח, על ידי שאלת שאלות למשל - האם קיימת הבנה של מידת הפגיעה? הבנה של המעשה? איך היא מתבטאת? לעיתים יש שיגידו שהםן לא מבינים/ות את חומרת ההטרדה אך מבינים את הפגיעה, זה מלמד על כנות.
לעיתים במהלך השיח ניתן לבקש שמלבד ההתנצלות גם יתבצעו פעולות מסוימות שיוכלו ללמד על כך שהםן לא יטרידו שוב (עד כמה שאפשר) לדוג' הדרכה פרטנית לגבולות בעבודה על הטרדה מינית ועוד'.
לרוב, כשהמתלוננים/ות מעובדים/ות לגבי האירוע, בעיקר אחרי שהצליחו להשליך את רגשות האשם שמלוות בהרבה מקרים של הטרדה - הסליחה תתאפשר.
לסלוח זו בחירה, זה יכולת!
לסלוח לא אומר שאני מקבלת את המעשה שאדם אחר עשה. זה בוודאי לא אומר שאני נותנת לגיטימציה לאותו אדם להמשיך.
לעשות את המעשה - בסליחה אני לא מעבירה מסר שהמעשה שנעשה הוא ראוי.כשאני סולחת, אני עוצרת לרגע כדי לאפשר לעצמי להמשיך הלאה לנוע קדימה.
